<h1>תשובות חכמי פרובינציא הלכ' קידושין סימנים ז'—ט'</h1>
<h2>דף סב.</h2>
ועוד יש טעם להתיר שדבר ברור הוא בלי ספקא שדעת האשה בעינן בענין שתהא מכירה שהוא מקדשה ושתהיה היא מקניא נפשה לו מחמת אותן קידושין, וזה שלא הודיעה שהוא רוצה לקדשה, ולא היתה לשם בשביל קידושין, ולא היה ביניהם שידוכין, וגם לא היו עסוקים באותו ענין, וגם הוא שינה לשון המקדשים לגריעותא, מנא ידעא מאי קאמר לה שתהיה מקניא נפשה ליה ותהיה מקודשת, ודאי כיוצא בזה יכולה למימ' דלא ידעא מאי קאמ' ל(י)ה ולא הבינה כלל שלשם קידושין קא יהיב לה, ולית דין ולית דיין דלאו כלום הוא, שאם אין אתה אומר כן נמצאו בנות ישראל כהפקר, וכמה דברים תקנו רבותי' שלא יהיו בנות ישראל כהפקר ולא יהיו עגונות. וגדולה מזו כת' רש"י ז"ל בפ"ק דקידושין [ו' ע"א] גבי בעיא דהרי את מיועדת לי עזרתי תפוסתי עצורתי כו' מהו ובעי בגמ' במאי עסקי' אילימ' בשאין מדבר עמה על עסקי קידושיה מנא ידעא וכו' ופרש"י דאפי' הוו הני לישני משתמעי בלשון קידושין לבד לא מקדשא דלא ידעא מאי קאמ' לה שתרצה להתקדש לו כיון שאין מדבר עמה על עסקי קדושיה, הרי שגילה רש"י דעתו שכל זמן שלא הודיעה דעתו מעיקרא אפי' אמ' לה לשון מעליא אינה מקודשת דיכלא למימ' דלא ידעה מאי קאמ' לה, וכדאי הוא רש"י ז"ל לסמוך עליו בכל מקום, כ"ש בלישנא דחיקא גריעא ופחותא כי האי, אשר לשונו שנה, וכל המשנה ידו על התחתונה, וכן כתבו רבים וגדולים כרש"י ז"ל.
וכיון דחזינא מאי דכת' רש"י ז"ל וגדולים אחרים והם דברי שכל ומדע אי לאו דמסתפינא מרבוואתא ומחבריא הוה אמינא, דכל מאי דאמרו בגמ' בלישני דמקודשת ודאי או מקודשת ספק לא אמרו אלא בדורות הראשונים, שהכל מבינים לשון הקדש אפי' הנשים והעבדים והשפחות, ויודעות הנשים אי זה לשון ודאי לשון קידושין בלא שום ספיקא בעולם ואי זה לשון תוכל ליפול בו ספק שתוכל להיות מובן בענין אחר, ובענין זה אמרו בגמ' שאם אמ' לה לשון פלוני שהוא מובן ודאי לשון קידושין בלי ספק שהיא מקודשת ודאי, שודאי יש לנו לומ' שכיון שהיא הבינה הלשון וקבלה הקדושין (גמרא) ודאי גמרה ומקניא עצמה, אבל בזמן הזה שבעונותינו רוב בנינו ובנותינו מדברים אדומי וערבי ויוני ובלשון [נ"א. וכלשון] עם ועם, ואפי' רוב האנשים אינם מבינים לדבר יהודית, היאך נאמ' שהנשים יבינו אותם לשונות האמורות בגמ' ושהיא מקניא נפשה אם לא הודיעוה מעיקרא שרוצה לקדשה, אבל אם לא הודיעוה מנא ידעה מאי קאמ' לה, וכיון דבעינן דעתה איך נימ' דגמרה ומקניא נפשה, וכי בלחישת הלשון לבד מקדשה אשה, גם היא אינה מבינה אותו דלגמ' נפשה להיות מקודשת לו, כי אם יבא רמאי אחד לאשה אחת ויאמר לה כנסי סלע זה בפקדון והדר אמ' בשעת מתן מעות הרי את זקוקה לי בו, שאין לשון מורגל אפי' לרוב אנשים, והיו לשם עדים ולא ידעו ולא הבינו מאי קאמ' לה אם דבר לה ארמי או ערבי או יוני, וכ"ש שהיא עצמה לא הבינה ולא ידעה מאי קאמ' לה, היאך נאמ' שתהיה זאת האשה מקודשת הא לא ידעה מאי קאמ' לה לא היא ולא העדים, אי לא מסתפינא מרבוואתא הוה אמי'[נא] דכל המקדש בזמן הזה במקום שאין הנשים מבינות לשון הקדש אי לא הודיעוה מעיקרא או לא הזמינוה לכך או אמ' לה בלשון לעז בענין שהיא תהיה מבינה שהוא מקדשה, הוה אמינא דכל מי שלא עשה בענין זה לא חיישי' לקידושיו כלל, דודאי כיון דקי"ל [קידושין ב' ע"ב] דאין אשה מתקדשת אלא לדעתה ודעתה ודאי בעינן, היא הוה יותר ויותר מאונס, דאפי' לאמימר, (כיון דקי"ל דאין אשה מתקדשת אלא לדעתה) דאמר בפ' חזקת הבתים [ב"ב מ"ח ע"ב] תליוה וקדיש קידושיו קידושין, התם הוא דאמ' אין ואיפש' דאגב אונסא גמרה ומקניא נפשה, זה ודאי הוי יותר מאונס, ואין לשום חכם לומ' דלהוו קידושין, כ"ש לרב אסי דאמ' התם דאינה מקודשת מפני שהוא עשה שלא כהוגן, דיש לנו לומ' גם כן דהיכא דרימה איש אשה בלשון שאינה מכירה בו אע"ג דהוי לישנא מעליא דאין לחוש לקידושיו כלל, ואמת כי ירא הוראה אני, ואינו מן התימ' בעבור שאיני ראוי להורות, אמנם אם יבא מעשה כי האי לידי באיש שירמה אשה אפי' יאמ' לה לישנא מעליא היכא שיש לנו לדון שלא הבינה אותו והייתי מוצא מי שיסכים אתי הייתי מתירה בלא גט כלל. וגדולה מזו כת' רבי' האיי גאון ז"ל וז"ל בתשובת שאלה, זה כמה שנים היה מנהג בכר"סאן לקדש בטבעת בבית המשתאות וכיוצא בו ורבו טענות וכפירות בקידושין, ועמד ותקן להם מרנא ורבנא יהודה זקננו שלא יקדשו אלא בסדר בבל בכתובה וחתימת עדים וברכת אירוסין, וכל שאינו כסדר הזה הוא תקן להם שאין חוששין לקידושיו כלל, כדאמרי' [כתובות ג' ע"א] כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי' מיניה, ואף אתם ראוי לכם לתקן כזה ע"כ.
ועוד ילפינן באלו הקידושין הגרועים שאין לחוש להם אם אמת היא מה ששמעתי על אחד מן העדים דחשיד אכל (אופי) [אנפי] דבישותא, וכיון דחשיד באיסורא דרבנן אין מקבלין ממנו עדות ולא בעי' בהו הכרזה, וכ"ש בדבר מכוער כזה, ומדברי הגאון רבי' אלפסי ז"ל משמע דלעם הארץ כשהוא חשיד בחשדא בעלמ' אפסיל ולא בעינן עדות מעליא לאפסולי, דהא אוקים הגאון הך דמס' פסחים [מ"ט ע"ב] בחשוד, ואילו איכא עדים גמורים דאסהידו עליה דחשיד בגניבה וגזלה מאי איריא עם הארץ ואפילו אינו עם הארץ אפסיל, והגאון ז"ל כת' בתשובה שהמקדש בפסולי עדות דרבנן אין חוששין לקידושיו, אע"פ שיש חולקין עליו ורב אחא כת' דחוששין לקדושיו, הכי מבואר בס' הרב ברצלוני בהלכות פסולי עדות בשם רבי' האיי גאון ז"ל ובשם מר יהודאי גאון דווקא בששניהם מודים והוברר הדבר שנתקדשה קדושין גמורים כתיקון חכמים אלא שהעדים פסולין הם מדרבנן ואינם פסולים מדאורייתא, אבל כשהאשה מכחשת ואומ' לא נתקדשתי אפי' בפסולי עדות דרבנן אינה מקודשת ואינה צריכה גט ואפי' עד אחד כשר בהדי עד פסול דרבנן אין חוששי' לקידושיו ע"כ, אע"פ שרבי' משה ז"ל [פ"ד אישות ה"ו] כת' דחוששין, כדאי הם רבי' האיי ורבי' אלפסי ומר רב יהודאי גאון לסמוך עליהם, כ"ש בקידושין כי הכי שאין עשויין כתיקון חכמים ויש ספק בעיקר נתינתם.
ועוד (שהיא) [שהם] אמ' כמה דברים שלא חתמו בשטר נמצא שאחד מהם רמאות לאמש (והרי) [והוי] ליה מסייע שאין בו ממש, ועוד שפעם אחת העיד מן העדים בכח שבועה בנקיטת חפץ בפני הב"ד שחנה הנז' החזיקה בקר"ס שראהו ודרך חטיפה בא לידה, ובפעם אחרת אמרו שראובן נתנו לה בלי חטיפה, הכל כמו שכתוב במעשה הב"ד, לכן נ"ל ודאי שאין המעשה הזה ניצל מדין הרמאות, וכיון שכן לפי עניות דעתי היה להם לב"ד לחקור את העדים בדרישה וחקירה, אע"ג דאמרי' במס' יבמות [קכ"ב ע"ב] אין בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה ור' עקיבא אמ' בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה, ואמרי' התם קמיפלגי בדר' חנינא כו', עד כיון דאיכא כתובה למישקל כדיני ממונות [דמי, ובדיני ממונות] בדין מרומה בעינן דרישה וחקירה, הכי נמי גבי עידי נשים משום ממון דהיינו כתובה כי היכי דבממון היכא דאיכ' רמאות בעינן דרישה וחקירה הכי נמי גבי עידי נשים ועל כיוצא בזה אמרו רבותי' ע"ה [שבועות ל' ע"ב] מנין שאם אתה יודע בדין שהוא מרומה שלא תאמר אחתכנו ויהא קולר תלוי בצואר עדים ת"ל [שמות כ"ג] מדבר שקר תרחק, ואע"פ שהעדים העידו בב"ד ענינים שלא חתמו בשטר, והיה לנו לומר שלא נקבל עוד מה שיאמרו על פה דקי"ל כריש לקיש [כתובות י"ח ע"ב] דאמ' עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בב"ד, וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, י"ל ה"מ כשסתרו לגמרי מה שחתמו אבל בשאין סותרין לגמרי לא ועוד דעדות כי האי היה לו מעיקרא לראובן להביא עדיו לב"ד לקבל עדותן וב"ד יחקרו אותן כראוי יותר משיחתמו הם בעצמם, ועל כיוצא בזה ילפי' [גיטין ע"א ע"א] מפיהם ולא מפי כתבם, ועוד דכי אמרינן עדים החתומי' נעשה כמי שנחקרה עדותם בב"ד, ה"מ בעדים שיודעים ומבינים מה שחותמים ויודעים לדקדק בלשונם ונעשה שטרם כתיקון חכמים, אבל בעדים כי הני [לא] שהרי לשון כתבם מוכיח שאינם בקיאים כלל, שכתבו אנחנו חתומי מטה וכללו המקדש עמהם, ועוד כתבו ואמ' לה פלוני, והוא אחד מהעדים, ועוד שלא כתבו למי חתמו השטר, ועל כיוצא באלו אפי' סתרו מעיקרא מה שאמרו יכולין לעשות, ונקבל מה שיאמרו בב"ד, כי כל שחתמו כיון שאינו עשוי כתקנת חכמים אינו אלא כספור דברים בעלמ' ויכולין לחזור ולהגיד, דגרסי' בירושלמי פ' האשה שנתארמ' [כתובות פ"ב ה"ג] ובבריתות [תוספתות] בכתובות [פ"ב ה"א] ובמס' סנהדרין [פ"ו ה"ו] העדים שהעידו בין לטמא בין לטהר בין לאסור בין להתיר בין לרחק בין לקרב בין לזכות בין לחובה עד שלא נחקרה עדותן בב"ד אמרו מבדין אנו נאמנין, משנחקרה עדותן בב"ד אמרו מבדין אנו אינן נאמנין ע"כ, ודאי כל שטר שלא נעשה כראוי כמי שלא נחקרה עדותן בב"ד דמי ונחזור ונחקור אותם ונדון על פיהם, וכיוצא בזה כתב הגאון אלפסי בתשובה גבי קבלת עדות, אם בא לפני ב"ד שטר קבלת עדות, והעדים באותה העיר, רואים אם אותם מקבלי עדות בקיאים בדקדוקי עדים ובחקירתם הולכים אחר השטר ואין חוששין לעדות העדים, ואם לאו אין סומכין על קבלת העדות וכתיבתם אלא סומכים על העדים, ע"כ, ועוד דלא אמרי' נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד [אלא] בשטר מקוים או שכתב ידם יוצא ממקום אחר אבל בשטר שאין יכול לקיים אלא על פיהם ויש צד רמאות בדבר לא אמרי' נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד, וכ"ש בשטר שקרא עליו ערער כל כך, וכן כתוב אצלנו בתוספו' וזה לשונם הא דאמרי' עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בב"ד היינו היכא דליכא ערער אבל במקום דאיכא ערער לא אמרי' נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד כן הוא עקר בסיני, ע"כ לשון התוספות, והאי ערער ערער בעל דבר הוא, כדאמרי' [כתובות כ' ע"א] משטר שקרא עליו ערער והוחזק בב"ד, למערער בעל דבר קאמ', ועוד שהרי גם כן מאלו העדים חתמו בשני ענינים ואין כתו' זמן באחד מן השטרות לידע אי זו נחתם ראשון, לפי'[כך] טוב לנו לסמוך במה שהעידו על פה ובכח שבועה אם הם ראויים לסמוך עליהם כלל, יותר ממה שחתמו, כי לפי דעתי יש לחשוד אותם במה שחתמו מכמה טעמי' כמו שכתבנו, שהרי אינם מסכימים לדברי המקדש לא בענין המעשה ולא בלשון הקידושין, גם מה שחתמו שאמ' לה אחד מן העדים במזל טוב ושתקה והאי דשתקה אודויי אודת לפי ראות עינינו ולפי הכרת פניה ע"כ, כל זה נ"ל זיוף ושקרות ודאי מן העדים, וגם הם אינם יודעים מה שחתמו דהאי דשתקה כו', שהרי יש מהם שאינו יודע מה היא שתיקה ומה היא הודאה, אלא שמאן דהו כתב להם זה התופס והם חתמו ולא ידעו מה, הילכך לפי דעתי שקרות ורמאות יש ברוב דבריהם וידם היתה במעל עם המקדש לרמות הבחורה, לכן מכל הטעמים שכתבנו אני נסכם להתיר האשה חנה בלי שום [גט ש]בעולם בעולם, ולקנוס המקדש אשר חשב לעשות במרמה, ולאלקוייה בסלוא דלא מבע דמא, עד אשר יקבל דינו, על פי זקני עמו, הקרובים אל שער מקומו, כי כל עניניו מדות פרוצים, ומסבתו מערת פריצים, אשר נתן עיניו בנכסיה, להיות תופס דמיה, לכן ראוי לכל חכם לב לתת לב על הדבר, לזרות אגודת פריצים ולהבר התבן מן הבר, ושלא לתת חרב ביד פריצי הדור לרדות אותנו בתוך בתינו ולגזול את בנותינו ולגרש נשינו ולהוציא לעז על בנינו, וחלילה למדת חכמי ישראל מרשע, ושרידי שדי מעול ופשע, להחזיק ידי רשע ונבל, כי הוא ליום עברות יובל ויגירוהו על ידי חרב לשונם ראשים ושועים, לתתם מנת שועלים במשלחת מלאכי רעים, וזהב שלומי אמוני ישראל לא יועם ולמוכיחים יונעם הטיבה יי' לטובים ולישרים בלבותם, והמטים עקלקלותם יוליכם יי' את פועלי האון, ושלום על דייני ישראל כחשקם וחפצם, יגדיל השם שלום תורת משושם, וכחשקי אני הכותב במר שיחי. מרדכי בן הרב ר' יצחק אבן קמחי.
חזרת הרב רבי' יצחק ראש הישיבות בצרפת אחר אגרות ר' דוד בעל המכתם והרב ר' נתן והרב ר' מרדכי ממה שכתב למעלה, מסכים לדעת המתירים. מה שכתבתי בכתב אחד לשם, דאפי' למ"ד לא הויין ידים דצריכה גט, חוזרני בי, אדרבא משמע דלא בעיא גט כלל, כשפריך הספר [קידושין ה' ע"ב] ומי אמ' שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים ופריך מההיא דנזיר ואמ' שמואל טעמ' דנזיר עובר לפניו הא לאו הכי לא הוי נזיר, ומאי קא פריך, לשני דמאי דאמ' הרי את מקודשת בלא לי דהויא מקודשת בספק, מה שאין כן באומר הריני ארוסיך הריני בעליך דאין כאן בית מיחוש, אלמ' משמע דמאן דאמ' לא הויין ידים (לא) דאינה מקודשת כלל, והכי משמע כי באין נזיר עובר לפניו ליכא לספוקי אלמ' ליכא לספוקי היכא דאין מוכיחות, והדין עמך, ושפתים ישק משיב דברים נכוחים, והלכתא דאינם ידים, ואע"פ שאמ' הספר [קידושין י"ב ע"ב] תקדוש בארבע זוזי דאית ביה, ולא פי' תקדוש לי, ואין לומ' דמקודשת בלשון ראשון דאמ' גבי ציפתא דאסא ופי' לשון טוב, דבלשון ראשון איכא דסברא דלית ביה שוה פרוטה רק שמעי' שקבלה לשם קידושין כדמחלק הספר בין ציפתא דאסא ובין התקדשי בפקדון, אך תוכל לדחות שפי' תקדוש לי אע"פ שלא פי' הספר, אך לבי מגמגם דשמא הואיל ואמ' הא ליך בקידושין, ר"ל כמו שטבעו חכמים, ונא מורי שיחי', בעצתי, אל תחוש לכבודך כי לכבוד שמים וזה כבודך, אחר שרבים מלעיגים וגם גדולים מליזים, ושלום למורי קרובי הרב ולר' דוד מרי הרב והרב ר' מרדכי שיחיו כחשקכם, העלוב משרתכם. יצחק בן הרב ר' יצחק ז"ל.
תשובה שהשיב הרב בעל המכתם זלה"ה. האמנם אלם צדק תדברון משרים תשפוט אחי הנעלה, וקשט אמרי אמת תחבר [נ"א. תדבר], ואשרי הגבר חיל לשבור מלתעות כסיל יפרוש אולת לפרוץ חומת חכמת הדרת הדת וגדרי חכמינו הראשונים מוסדי ארץ האיתנים, אבל כזה וכזה יתילד מן המשתאות ההם המגונות, ואותן המסבות הן הנה סבות לפעולות ה[מ]גונות כאלה רבות, ובתוך אותן סעודות של רשות, מתחלפות לצורת בהמה צורות האנושות, ובה נמלכין ועורכין ונערכין, לרמות ולקדש בלא שידוכין, יתנכלו לבא בעקבה, אל הנמשכות אל המסבה, וזה חזו רבותינו הקדושים [ברכות מ"ה ע"ב], באסרם הזמון בחברת הנשים, ליראה מן הצבועים ולהיות נפרשים, המה ראו וידעו מה נבאו, ואם אין עתה מוכיח בשער דרך מסקל, ואין רצועה ומקל ליסר את המקלקל, מה לנו להחמיר בדין סופו להקל, ומי יודע אם לעקלקלות אם לעקל, הטוב להקים מזמת מערים, ולהסכים מעל מחשבתו על ידו, ויחרוך רמיה צידו, ואז יהיה בתחבולו רש מתעולל, ומהולל מתהלל לו אוזל ומתחולל, והנה כמה מן התקלות תעלינה לרגלו, ונמצא חומרו קולו, ואני לא באתי רק להזכיר, ולהעיר ברוח מסעיר, על זה המעשה המאורע והוא ענין רע, לזלזול מצות הקידושין שבאה לקיום המין דרך פרישות וטהרה וקדושה, ואלה כמעט יהפכוה לדמיון הקדשה הנוהגת לפנים, ובשעת מתן תורה נתחדשה הלכה (נתחדשה), לכן כל איש חכם לב אשר בראשו עיניו, יש לו להתבונן ולתת לבו ופניו, אם בהתר דבור על אופניו, יוכל לזה להשליך טרף מבין שיניו. וידעתי גם אני כי איני כדאי לפשוט ידי ולהכניס ראשי בין דברי הרב ר' נתן יצ"ו ודבריך ודברי שאר החכמים המדברים סיני ועוקר הרים, לזאת אודיע תחלה (קשר) [קוצר] דעתי וחסרון עיוני וגרעון ערכי ואחר אענה חלקי, ואכתוב זה המעט כאשר הרשיתני, ואל יחסרוני החכמים הגדולים כמקילין ואם הם מחמירין, כי אין נפשנו להקל בראוי להחמיר אף בשל סופרים, אמנם לפי מיעוט שכלנו נדבר כאשר הצענו עד כה והאמת יענה דרכו, והצור אשר אין דבר ממנו נעלם, יצילנו משגיאה מעתה ועד עולם.
הדבר נראה לי לפי קצור שכלי בענין הקידושין, כי כל אשה אשר בקשה דבר תחלה מאת האיש שלא שודכה לו מעולם ושאלה לו אותו דבר בתורת מלוה או שאלה או משכנא ובא הוא ואמ' לה הרי הוא נתון ליך בקידושין או אפי' אמר לה בדרך לשון קדושין ממש לא תהא מקודשת אלא אם כן אמרה הן בפי', אבל אם שתקה אין אנו חוששין, מפני שהדבר ידוע שכל קדושיה תלויין בדעתה וברצונה ובכוונתה, ואנו אומ' שעל דעת מה ששאלה בתחלה נטלה, כ"ש כשהוכיח סופה על תחלתה וטענה מיד ואמרה כן, שכל מה שבא בגמ' [קידושין י"ב ע"ב] על ענין שתיקת האשה בשעת מתן מעות או לאחר מתן מעות, לא בא [אלא] על דרך שלא שאלה היא לא כלום ולא בקשה ממנו דבר בתחלה, שאם בקשה לא היו חולקין בזה ששתיקתה אינה אוסרתה, לפי שעל דעת מה שבקשה ממנו תחלה היא מקבלת, לא לשם קדושין, וראיה לדבר [שם ח' ע"ב] עובדא דההוא גברא דהוה מזבין חומרי אתאי ההיא אתתא אמרה ליה הב לי חד חומרא ובא הוא ואמר לה אי יהיבנא לך מקודשת לי ואמרה לו הב מיהבא ונתן לה בתורת קידושין ואמרו חכמי' אינה מקודשת, ולא מיבעיא כי אמרה הבא מיהבא דמשמע קצת לשון סירוב, כלומ' הבא מיהבא ולא תשחוק עמי בדברים אחרים, אלא אפי' אמרה לו הב שדי, שאפשר לשמוע לשון רצון כלומ' הב שדי ואעשה כדבריך, אפי' הכי אסיקנא בגמ' שאינה מקודשת שאנו... דבריה שעל דעת מתנה קבלה... לו מתחלה ולא אמ' לה אי יהיבנא לך [תתקדשי] לי אלא שנתן לה אחר שהיא בקשה [בתורת שאלה] או במשכונא, אע"פ שהוא אמ' לה לקידושין [כיון שהיא] לא אמרה הן, ודאי על דעת מה ששאלה נטלה לא על דעת קידושין, וזה דבר ברור לכל בעל עינים, ושלשת המעשים שבאו בגמ' על זה כלם באו להחזיק זה הדעת, שלא תאמ' דווקא היכא שלא שאלה ממנו דבר חשוב כגון בההוא דהוה שדי תמרי ואמרה ליה הבא מהבא או בההוא דהוה מזבן חמרא ואמרה ליה אשקי דבדין הוא דלא תהא מקודשת דבההיא פורתא לא רצתה לדבריו ליטול בתורת קידושין כי אם בתורת מתנה כמו ששאלה, אלא אפי' בדבר חשוב נמי כך הוא הדין, דהא ההוא דהוה מזבין חומרי שהוא דבר חשוב והיה לנו לומ' שלא עלה בדעתה שיתנם לה במתנת חנם אלא אם כן הקנת את עצמה לו ובתורת קידושין קבלה אותם קמ"ל, תדע שכן הוא שהרי כתבו מחכמי המפרשים גבי אלו המעשים שהזכרנו דדווקא כשהיא באה ושאלה לו מאותן הדברי' בתחלה בתורת מתנה הוא שאנו דנין שזה שהשיבה לו הב שדי לא על דעת רצון קידושין הוא אלא על דעת מתנה, אבל אם [לא] שאלה לו היא מהם כלום בתחלה, אלא כשהיא באת לפניו ומצאתו מלקט הפירות או מוכר החומרי בא הוא מעצמו בלא שאלתה ואמ' לה אי יהיבנא לך מקדשת לי ואמרה לו הבא מיהבא, התם תהא מקודשת, לפי שאין לנו כל כך במה לתלות דבריה לכוונת סירוב ומיאון לקידושיו, אבל עכשו שהיא שאלה לו מהם במתנה בתחלה ונתן לה, הוא הדבר הראוי לתלות ולדון שעל דעת מתנה קבלה לא על דעת קידושין כיון שלא אמרה [הן], נמצא עכשיו בענין הקידושין בלא שדוכין יש דברים חלוקים, שהמקדש בלא שדוכין וקבלה היא ורצתה בהם, אעפ"כ היה הדבר קשה בעיני רבותי' ע"ה [שם י"ב ע"ב] מפני שהוא דבר מגונה קרוב למנהג הקדשה ועל כן היו מלקין המתפרצים בזה, ועוד דרך אחרת למקדש בלא שדוכין אפי' שתקה ולא אמרה הן בקבלתה בשעת מתן מעות אינה מקודשת אם קדשה בגזל דידה כדאי' בפ' האיש מקדש [שם נ"ב ע"א], ובפ"ק [שם י"ג ע"א] במעשה דההיא אתתא דהוה מזבנא ורשכי אתא ההוא גברא חטף ורשכא מינה אמרה ליה הבא ניהלי ואמ' לה אי יהיבנא לך מקדשת לי כו' שקליתא ואשתיקא כו', ואסיק' דיכלא למימרא אין שקלי ודידי שקלי אלא אם כן שדיך ושתקה, אבל אם לא שדיך לא אלא א"כ אמרה הן בפי', מפני שעל דעתה אנו דנין את כוונתה, אע"פ שי"ל שאני התם משום דהנהו ורשכי דידה הוו מעיקרא, מ"מ יש לנו ללמוד מזה שאע"פ שהודיעה בתחלה שרוצה לקדשה והיא שתקה ולא אמרה לאו אנו דנין את שתיקתה שלא לשום הודאה לדבריו, מפני שיש טענה לומ' שעל דעת אחרת נטלה, כיון שהוא דבר של חידוש אליה מפני שלא היו בה שדוכין, וכן נמי הוא הדין והוא הראיה דהיכא דהיא שאלה לו בתחלה בהלואה או במשכונא ולא היו לו בה שדוכין מעולם וגם לא שאל לה מקודם שנתן אם תרצה להתקדש בו אם לאו אלא שקדשה פתאום באותו דבר שהיא היתה שואלת לו במשכונא דאיכא תרתי לריעותא אין חוששין לקידושיו אפי' שתקה, ששתיקתה גם כן אינה להודאה לדבריו אלא לדעת מה ששאלה, כ"ש כשיהיה המעשה בשעת שכרות ושחוק וקלות שאינה מחשבת דבריו אלא לשחוק, ולא נוכל לומ' גם כן אי לא בעיא לשדינהו, חדא דלאו כולהו נשי דינא גמירי כדאית' בגמ' [י"ג ע"א], ועוד דרוצה היא להחזיק באותו דבר למשכון או לענין אחר ששאלה.
ועוד ידעת אחי שכבר אמרו חכמים [שם מ"ג ע"א] שעדי קדושין אין צריך שיאמר להם אתם עדי אלא די להם אם ראו המעשה נעשה כראוי שהוא נתן לה בתורת קידושין והיא קבלה ושתקה בשעת מתן מעות שהיא מקוד'[שת], ומפני זה היה דעת קצת המורים שאם בא אחד והכמין עדים אחורי הגדר לאשה וקדשה והיא שתקה ולא גערה בו שהיא מקודשת. ושמענו וראינו כתוב כי על זה נמנו וגמרו החכמים הגדולים חכמי לוני"ל ועשו מעשה והתירוה בלא גט כלל, לפי שיש לה לומ' שמפני שלא ראתה שם אדם ולא היתה משודכת לו, מעיקרא לא שתקה אלא מפני שחשבה אותו כמצחק או כמהתל בה, והוא הדין לכל הדומה לזה כשאין שם שדוכין תולין שתיקתה בכל מה דאפשר לתלות, והמעשה הזה שאנו מדברים עליו הרי המקדש ההוא נתפס בלשונו ושלחנו היה לפניו לפח, שהרי הוא הודה בכח שבועתו שהוא הזקיק את העדים ההם לבא שם ונתן להם שכר טרחם, ראה גם ראה מי נדר שכר לאדם על טורח לגימותיו אם לא שיעשה עצמו כאלם וכמתעלם ויהיה לה לאורב ויערימו סוד עד גמרם את אשר יזמו לעשות, הגע עצמך אם יש הכמנה גדולה מזו, ואם חנה זו משכוה למשתיהם להבעיר את הבערה ויחשבוה לשכורה, מי מכרה להם, ומי אסרה, והיא לא ידעה מעולם ולא שמעה לא ממנו ולא מאחר בשבילו שידבר עמה על עסקי קדושין כלל, ולא הבינה את דבריו כאשר אמרה בשבועתה לפני הרב ר' נתן, ויש ידים ורגלים לדבריה לפי תוכן הענין כאשר יצא מפי העדים, ומתוך דבריהם ואת הנמצא כתוב וחתום מידם בטופסי הדברים באמת נראה כי הסופר דמה לתקן לשונם ולכוין הגדתם את אשר אולי הם לא ידעו ולא הבינו, אמנם הכלל הגדול בכל זה וכיוצא בזה הוא רצון האשה ודעתה וכוונתה בקידושין, ועל (קטן) [קטב זה] יסבו פני כל דרכי הקידושין קדשה בכך וכך או ע"מ כך וכך, כי אין שם חשש קדושין אם יש שם דבר מוכיח שלא היה דעתה בכך ורצונה בכך, וכן בדין שאילולי כן ח"ו יהיו בנות ישראל כהפקר, ואם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שלא יכול להערים אחד הרקים ולקדשה פתאום בפני שנים מן הפחותים, אם ימצאוה באחד מן הפחתים או אפי' במקום שרבים מצויין, אם לא תרגיש היא והם על מה הם באים, כי מפני הבהלה או מפני שתחשבהו כמהתל תשתוק ולא תחוש לזעוק ולהשליך מידה תכף מה שנתן לה, כ"ש אם היא כבר שאלה ממנו אותו דבר על דעת אחרת.
וכי יעלה על דעת שום משכיל כי בט"ו באב וביום הכפורים שהיו בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים ואומרות בחור שא נא עיניך כו' [תענית כ"ו ע"ב], שעם כל זה יהא רשאי כל מי שירצה לחטוף אחת מן הבנות אם לא היה הגון לה ואם היא לא רצתה בו, אם כן אין זה הדר ולא היה המנהג ההוא משובח בעיני רבותינו, אלא הכל היה לשם שמים, והבוחר באחת מהן היו שואלין את פיה שאם רצתה בו היא וקרוביה מקדשה ואם לא לא, והדבר ידוע שלא היו נזקקות לזה אלא מי שלא השיגה ידה או יד אביה לברור כרצונו, ומה יוסיף עוד דוד לדבר והנה גליתי אליך אחי את הנראה אלי לפי קצורי והנני נמשך אחר דעת הרב הגדול הרב ר' נתן יצ"ו ואחר דעתך כי זו אינה צריכה גט כלל, ואחר שנמצא שרש גדול ועיקר באותן קידושין שאינם כלום מצד עצמם כאשר חשבנו, ומצד הכחשת העדים ורעות הלשון כאשר אמרתם, מה לנו להחמיר ולהרחיב פרץ על פני פרץ לפני עמי הארץ, ויהיו רבים מהם מתפרצים בזה כדי לזון עין תאותם, או כדי לאסור הבנות לאחרים כפי סכלותם, או כדי שיפדו אותן מהם ויקר פדיון נפשותם, והנה רבותי' ז"ל על כל כיוצא בזה היו אומרים [כתובות פ"ו ע"א] הוא עשה שלא כהוגן לפי' עשו לו כו', ואיני אומ' שזה נעשה לו שלא כהוגן בהתירה, אבל כהוגן וכשורה, ולא להקל ולא לבטל אחת מפנות התורה כי להציב תלפיותיה אנו חפצים ולהעמיד דלתותיה אנו רוצים ודורשים ומבקשים.
ומאשר כתבת לפני מדברי החכמים הגדולים הרבנים הצרפתים, אני איני כדאי להשיב על דבריהם גם כי אין לי פנאי לכתוב כאשר עם לבבי, אך אודיעך כי גם אני תמהתי על דמיון הרב שדמה ענין עדות זה לעדות הפרש [שעות], עד שראיתי תשובתך על הדברים, ומה שכתבת שדקדק הרב ר' ברוך בצורת ההלכה בענין השתיקה דלאחר מתן מעות ומה שהשבת עליו, אני אומ' שכל אותו האריכות והפלפול ההוא היה יפה במקומו, אבל אין לו מקום כל כך במעשה זה, דלא מבעיא השתא דהות שתיקה דלאחר מתן מעות לפי מה שכתבת אלי, אלא אפי' שתקה בשעת מתן מעות כיון שלא אמרה הן בביאור אין שתיקתה אוסרתה כלל כמו שכתבתי, שהרי היא על מה ששאלה בתחלה סמכה ועל אותו הדעת נטלה לא על דעת אחרת, כי גם לא הבינה בו ענין קידושין כמו שכתבת, ונכרין דברי אמת אף לפי דברי העד שאמ' לה אחר כן פלונית הרי לך בעל ואז הלבינו פניה זו ודאי הכרת פניה ענתה בה כי עד עתה לא הרגישה כלל לנתינתו בקידושין, ואם הרגישה לא חששה להם, שחשבתו כמהתל בה עד שזה הפחידה לומר שעכ"פ היא מקודשת ואפי' על כרחה לפי סכלותו והיה בעיניה כמתעתע, גם מה שפלפל בזה הרב ר' נתן יצ"ו פלפול ארוך ואריך ונכון, אומ' לי לבי כי דבריו אע"פ שלא ראיתים כלם, הם דברי' עתיקים כראי מוצקים חזקים אך על זה המעשה אפי' היו ידי הלשון מוכיחות ואמ' לה לי אין לחוש לדברי זה, שבא במרמה ובלא שדוכין כלל ובלא דין ודברים על עסקי קידושם ונתן הקר"ס על שאלתה ובקשתה והיא על אותה הכוונה קבלתו לא על זולתה.
ומה שהארכת אתה אחי בענין המקדש בזמן הזה במקום שאין הנשים מכירות לשון הקדש כו', דבר זה אמת הוא, אך לא יפסיד למעשה זה, שהרי בלשון שהיא מכרת אמ' לה אלא שהיא לא חששה לדבריו, אמנם הדין והאמת כן הוא, אבל המנהג הפירסום הגדול שנהגו מימי קדם בשעת קידושין וכל אותו פומבי הכל יצא על ענין זה כדי שתבין האשה ותדע גדולה וקטנה שלשם קידושין מזדמנת שם ועל דעת כן, ואם היא ברשות אביה הרי יש שם דעת אב ואם היא ברשות עצמה הרי היא מזדמנת ומקניא נפשה על כך, ולפי' אין חוששין אם מבינה היא לשון הקדש אם לאו, דלא גרע מנתן ולא פירש דא"ר יוסי דיו [קידושין ו' ע"א], כ"ש כשהיו שם שדוכין וענינים שמטיבין את לבה להקנות את עצמה אליו, ולפי' המקדש בגזל דידה מקודשת היכא דשדיך מעיקרא אבל אי לא שדיך לא, הנה ראינו כי הקידושין בלא שדוכין נפסדין בכל טענה שתהא שם שנוכל לומ' שנתכוונה לדעת אחרת לא לדעת קידושין או באין שקלי ודידי שקלי או בהב שדי, כיון ששאלה לו תחלה לשם מתנה, וכ"ש לזו ששאלה ממנו תחלה לשם דבר אחר שלא נטלה לשם קידושין כלל, אף כי למעמד ההוא ולמסבה באו לאכול ולשתות ולהוללות וסכלות, ואותו לגימה דין הוא שתרחק את הקרובים לא שתקרב את הרחוקים, ולמרבה המשרה ולשלום, דברת על הלום, וידעתי כי היה לי לשתוק ועדיי לבלום, ואם שגיתי בקצור או באריכות הדן אותי לטוב המקום ידינהו לזכות, נאום אחיך דורש שלומך ושלום תורתך. דוד ב"ר לוי זלה"ה.
